כמה מילים על חוק זכויות יוצרים
 
בפסק דין מעניין שניתן על ידי השופט אברהם יעקב מבית המשפט המחוזי במחוז מרכז חזר
בית המשפט על מושכלות ראשונים בכל הנוגע לזכויות יוצרים.
 
כידוע, תכליתו העיקרית של חוק זכויות יוצרים היא ביצירת זכויות היוצר ובהגדרתן, ובמתן כלים להגנה עליהן על מנת ליצור תמריץ ליצירה. עם זאת, החוק עוסק יותר מקודמו (חוק זכויות יוצרים
, 1911) גם באינטרסים של ציבור המשתמשים ביצירות, תוך שהוא רואה את תפקידו בהשגת איזון ראוי בין הזכויות והאינטרסים של שני הגורמים הללו גם יחד.
 
החוק מגן על מספר סוגי יצירות : יצירה ספרותית, יצירה אומנותית, יצירה דרמטית ויצירה מוסיקלית, שמוגנות בהתאם לסעיף 4(א)(1), ותקליט שמוגן על פי סעיף 4(א)(2) – ועליהם בלבד. ההשתייכות לאחת מארבע הקטגוריות הנ"ל מאפשרת ליצירה ליהנות מהגנת זכות יוצרים, שמוענקת, בעיקרו של דבר, באופן שווה ליצירות השונות.
 
סעיף 5 לחוק קובע כי זכות יוצרים ביצירה לא תחול על רעיון, תהליך ושיטת ביצוע, מושג מתמטי, עובדה או נתון וחדשות היום אם כי הזכות תחול על דרך ביטויים.
 
בהתאם לדין, לצורך הקמתה של זכות יוצרים, נדרש קיומה של מקוריות. לא די בהשקעה של מאמץ, זמן או כשרון כדי להצדיק הגנת זכות יוצרים. הפסיקה הישראלית הכירה בשני מבחנים – מבחן היצירתיות ומבחן ההשקעה כתנאים למילוי דרישת המקוריות בחוק.
 
אשר למידת ההשקעה והיצירתיות הנדרשת נקבע כי מדובר במבחנים מינימאליים, הן לעניין ההשקעה והן לעניין היצירתיות הנדרשת. לעניין ההשקעה הרי שצריך שזו תתבטא בהשקעת משאב אנושי כלשהו כגון זמן, מאמץ, כשרון, ידע וכיוצ"ב, ונדרש שהשקעת היוצר תעבור מינימום מסוים, אם כי מינימום זה נמוך מאוד. בבחינת המקוריות, די בכך שהיצירה לא הועתקה ואין צורך בהוכחת מקוריות ספרותית, חדשנות או איכות יצירתית.
 
כלל נוסף שאומץ בפסיקה הוא "דוקטרינת המיזוג" (merger doctrine), לפיה כאשר היצירה, מעצם אופיה, ניתנת לביטוי במספר מצומצם של אפשרויות הבעה, אין צידוק להעניק זכות יוצרים שכן קיים חשש שההגנה על הביטוי תגביל למעשה גם את השימוש ברעיון.
 
הסעדים הכספיים שתובע זכאי להם בגין הפרת זכות יוצרים הם, מחד גיסא, פיצויים, ומאידך גיסא - צו למתן חשבונות ולתשלום רווחים. סעד הפיצוי, מחד גיסא, והסעד בדבר מתן חשבונות, מאידך גיסא, הם סעדים חלופיים שהתובע חייב לבחור ביניהם. בתי המשפט לא יפסקו את שניהם גם יחד, שכן בכך יינתן לתובע כפל פיצוי. עם זאת - התובע רשאי לתבוע את שני הסעדים לחלופין כאשר הבחירה באחד מהם תיעשה בתום שלב הבאת ההוכחות.
 
סעיף 56(א) לחוק זכויות יוצרים קובע כי נפגע מהפרת זכות יוצרים זכאי לפיצויים ללא הוכחת נזק בסך שלא יעלה על 100,000 ₪ בשל כל הפרה.
 
פיצויים אלה משרתים שתי מטרות – הראשונה שבהן היא הבטחת פיצויו של התובע לפי עקרונות שבדיני הנזיקין, והשנייה שבהן היא הרתעתם של מפרים פוטנציאליים. המטרה הראשונה נובעת מאופיה הבלתי מוחשי של זכות היוצרים, אשר קשה לעתים להוכיח את הנזק שנגרם כתוצאה מהפרתה וקשה עוד יותר לאומדו. המטרה השנייה חשובה לא פחות והיא קיימת נוכח הפגיעות הרבות בזכויות יוצרים.
 
סעיף 56(ב) מדריך את בית המשפט בדבר השיקולים שהוא רשאי להביא בחשבון בעת קביעת שיעור הפיצויים. שיקולים אלה הם: (1) היקף ההפרה; (2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה; (3) חומרת ההפרה; (4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט; (5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט; (6) מאפייני הפעילות של הנתבע; (7) טיב היחסים שבין הנתבע לבין התובע; (8) תום ליבו של הנתבע.
 
יודגש שאין המדובר ברשימה סגורה. בית המשפט רשאי לשקול שיקולים נוספים אחרים, כאשר שיקול נוסף חשוב הוא הצורך בהרתעה מפני חזרה על ההפרה והרתעת מפרים אחרים מלבצע הפרות דומות. סעיף 56(ב) ממשיך להדריך את בית המשפט שישקול את "תום ליבו של הנתבע". אם הנתבע פעל בתום לב – יפעל הדבר לזכותו בקביעת סכום הפיצוי.
 
ככל שאתם חושבים כי זכות היוצרים שלכם הופרה, או שטוענים כנגדכם שהפרתם זכויות יוצרים - מומלץ להתייעץ בהקדם האפשרי בעורך דין הבקיא בתחום הקניין הרוחני ואשר מתמחה בייצוג בבתי משפט.